Chicsa is 1 year old! | הבלוג חוגג שנה

18 באפריל, 2014.
יום שישי. שבועיים וחצי לתוך הטירונות שלי. בת 18. לחיים צרובות שמש, עיניים עייפות, בלוג חדש.

18 באפריל, 2015.
יום שבת. שנה וקצת לתוך השירות הצבאי. בת 19. חצ'קון על הסנטר, עיניים עייפות, יום הולדת לבלוג.

פשוט הזוי איך שהזמן טס, לא?

אני זוכרת את הפוסט הראשון שלי. ווישליסט של שישי, הכי פשוט שיש. מינימום מלל, תמונות מהאינטרנט. השקעה קטנה ביותר, אבל התחושה מבפנים הייתה מדהימה. סוף סוף, בלוג.

האהבה שלי לאיפור החלה עוד כשהייתי בת 14, הפיצקעלך של פורום 413 המיתולוגי. במשך ארבע שנים צברתי שם המון ידע, כך שעד שהגעתי לגיל 15 כבר ידעתי הרבה יותר מדי על איפור, פריימרים וגוונים במאק. בפורום נחשפתי לראשונה לבלוגי האיפור הישראלים - החל מוותיקת השבט, יעל יעקובי, וכלה בבלוגים שנולדו ממש בתוך הפורום, מקרב משתמשות פעילות ואהובות כמו מרינה. כבר אז התעוררה בי השאיפה לפתוח בלוג, אך היא מעולם לא יצאה לפועל.

כשאוכלוסיית הפורום החלה להידלדל, הפסקתי להשתתף בו. זה בא במקביל לבגרויות וכל הבלאגן של סיום תיכון, כך שגם כאשר קמה קבוצת הפייסבוק החלופית לקח לי זמן להדביק את הפערים. לאחר שהצטרפתי לקבוצה, שמתי לב לתופעה מעניינת: בלוגי איפור שצצים להם כפטריות אחרי הגשם. חלקם ננטשו אחרי פוסט אחד, חלקם החזיקו מעמד חודש-חודשיים, אבל היו גם כאלה ששרדו והתפתחו יפה. ביניהם היה גלוסברי.

בגלוסברי הבחנתי בערך בחודש השני לפעילותו. בבלוג היו פחות מעשרה פוסטים, אבל התוכן היה מעניין, מקורי ואיכותי. גם התמונות היפות היו מצרך נדיר בבלוגספירה של 2014, בה הצד הויזואלי קיבל תשומת לב פחותה יחסית. בתור קוראת מושבעת של בלוגי ביוטי מחו"ל, התרשמתי לטובה מהבלוג הוורדרד, שלראשונה הציג לי שחקן מקומי בעל איכות בינ"ל, והפכתי לקוראת קבועה (או סטוקרית, אם תרצו).

ככל שהמשכתי לעקוב אחר התפתחות הבלוג, כך התגברה שאיפתי הישנה ליצור אחד משלי. המכשולים בדרך היו רבים, וכללו בעיקר מילים כמו "עיצוב", "עריכה" ו-"html". כל בלוגרית יודעת כי גם מאחורי הבלוג הפשוט ביותר עומדות שעות ארוכות של עבודה מפרכת, וזה עוד לפני שהגענו לשלב הכתיבה והיצירה עצמו! אבל הפעם זה היה שונה. ההנאה שגלוסברי הסב לי היוותה את נקודת המפנה, ואני החלטתי להשקיע את הזמן והאנרגיה ולפתוח בלוג.

זה היה סיוט. ישבתי שעות מול המחשב והתעסקתי עם מונחים שלא היה לי מושג מה פשרם. רוחב הבלוג? פריסה? ומה זה לעזאזל וידג'טים? כשהצלחתי להגיע לתוצאה כלשהי שהניחה את הדעת (גם אם כעורה משהו), לא הייתה מאושרת ממני.
החלק הנפלא ביותר היה הכתיבה עצמה, כמובן. לאחר שהתגברתי על מכשולי העיצוב והפריסה, יכולתי לכתוב כאוות נפשי. שילוב שתיים מאהבותיי הגדולות - כתיבה ואיפור - הביא לי אושר רב, גם אם בהתחלה הייתי היחידה שהכירה בבלוג. לאט לאט התחלתי להפיק פוסטים, שגם אם לא הצטיינו בתמונות משובבות נפש או חדשנות יוצאת דופן, הביאו לי הרבה נחת.

בחודשים הראשונים הבלוג פעל על אש שקטה. העליתי פוסטים באופן די תדיר, אבל מלבד קוראות בודדות (ומדהימות!) זה עדיין הרגיש כמו לכתוב למגירה. (דבר חיובי דווקא, כי זה אפשר לי להשתולל ולקשקש כאוות נפשי, מה שבמידה מסוימת הפך לאופי של הבלוג...) ופתאום באוקטובר, באופן די מפתיע, הבלוג תפס תאוצה וגיליתי קהל קוראות אוהב ופעיל שרק עודד אותי להשקיע יותר ויותר בתכנים.

במקביל לעליית הבלוג, למדתי להכיר את חברותיי לבלוגספירה. הראשונה הייתה גלוסברי המדהימה, שתפקידה לא נגמר רק בפתיחת הבלוג. בשלב מוקדם יחסית של פעילות הבלוג היא פנתה אליי ובפיה מילות עידוד ופרגון, ואני זכיתי לגלות שמאחורי הבלוגרית המוכשרת עומדת אישה מדהימה עם לב ענקי. היא הכווינה אותי רבות וסייעה לי, אפרוח קטן ולא מנוסה, ותוך זמן קצר נוצרה בינינו חברות אמיצה. אז אם אתן נמנות על קוראותיי הקבועות - דעו שהכל בזכותה. כן, גם העיצוב החדש!

אחרי שהכרתי את גלוסברי הביישנות פחתה מעט (אך קיימת גם היום...) וזכיתי להכיר עוד כמה וכמה חברות נפלאות ומיוחדות במינן. בבלוגספירה ישנה תחרות די ברורה בין הבלוגים השונים, ועם זאת היכולת לפרגן ולזרוק מילה טובה חשובה מעין כמוה. לשמחתי זכיתי בלא מעט פרגון ואהבה מצד "הקולגות", ואני אסירת תודה על כך כל פעם מחדש.

עם זאת, אסור לשכוח את הכוח המניע העיקרי מאחורי הבלוג - אתן הקוראות (או הקוראים, אם יש כאלה!). אין גורם מדרבן ודוחף יותר עבורי מאשר הידיעה שיש מישהו בצד השני שקורא את זה. אני תמיד משתדלת שלא להתפשר בכל הנוגע לאיכות התוכן בבלוג, כדי שיהיה לכן כמה שיותר מעניין וכיף לקרוא בו. אחד הדברים הכי מיוחדים בקהל הקוראות שלי הוא רמת הפעילות - היחס בין כמות הכניסות לבלוג וכמות התגובות פשוט משוגע. הרבה פעם כמות צפיות גדולה לאו דווקא מתרגמת לתגובות, ואילו כאן אני תמיד יכולה למצוא תגובות רבות ואוהבות. העבודה הרבה שאני משקיעה בכל פוסט ופוסט משתלמת לחלוטין בכל פעם שאני קוראת את התגובות המדהימות שלכן. אני אוהבת כל אחת ואחת מכן, ומודה על ההתמדה והפרגון. 3>

לסיכום, קשה לי לדמיין את השנה האחרונה בלי הבלוג. גם ברגעים הקשים שעברו עליי הוא היווה מקום מפלט, אזור בטוח בו התרחיש הנורא ביותר שיכול לעלות על הדעת הוא עיטוש לאחר מריחת מסקרה. הכתיבה כאן ממלאת אותי בסיפוק, והידיעה שגם אתן נהנות ממנו היא השכר הגדול ביותר שכל בלוגרית יכולה לבקש לעצמה.

אני יודעת שטיפה נעלמתי בשבועות האחרונים (לחץ משוגע במשרד), אבל לרגע לא הפסקתי לחשוב ולתכנן תכנים לבלוג. אני שמחה ונרגשת לקראת כל מה שמצפה לנו בשנה השנייה לקיום הבלוג, ומקווה שאמשיך לעניין ולהעלות חיוך על פניכן.
אם ישנם דברים ספציפיים שתרצו לקרוא בבלוג, או כל הערה/הארה - אשמח לשמוע.

תודה רבה שליוויתן את הבלוג במהלך שנתו הראשונה!