Woman Up | על אושר, אומץ ומה שביניהם

את הקשר ההדוק שבין אושר ואומץ גיליתי לפני קצת פחות משנה וחצי, בשיאה של תקופה מאוד לא פשוטה עבורי. הייתי בעיצומו של משבר, ככל הנראה הגדול ביותר בעשרים שנותיי, שהתחיל בצבא ואיכשהו גלש ופלש לכל אחד ואחד מתחומי החיים שלי. 

כאשר הגעתי לצומת הדרכים הבלתי נמנעת, אליה מובילים רוב המשברים, נתקלתי בבעיה מורכבת לא פחות. במשך שנים גדלתי על התפיסה בה "לעזוב" משמע כישלון, ויתור, חולשה - לא היית מספיק חזקה בכדי לנשוך שפתיים ולראות מעבר לקושי. את מוותרת בקלות. 

הבחירה הקלה, מבחינתי, הייתה לומר "כן" - כמו תמיד, לומר כן. כן, אני נשארת. כן, נפתח דף חדש. ננסה שוב. זה אפשרי.

הבחירה הקשה, זו שכמעט לא עשיתי, הייתה לומר "לא" - מספיק. הגיעו מים עד נפש. כאן אני שמה את הגבול.

בסופו של דבר בחרתי לעזוב. פיזית, נשארתי בדיוק באותו מקום. אותה קומה, אפילו. אבל מנטלית? עקרתי את עצמי מהשורש והתחלתי מחדש.

היום אני יודעת לומר שזו הייתה החלטה אמיצה. אמיצה, כי זו לא הייתה ההחלטה הקלה. אולי לאחרים היא הייתה מובנת מאליה, נדרשת אפילו. אבל בשבילי? לא פשוטה, לא ברורה, כמעט בלתי נסבלת. לקחו לי חודשים להבין שלא מדובר בכישלון, אלא בניצחון הגדול ביותר שלי.

הרבה פעמים אומץ מתואר כהרפתקנות, כיכולת להיות נועז וספונטני. לקפוץ על הזדמנות גם אם הסיכונים רבים. אני אמיצה כי אני בוחרת במסלול קשה ומאתגר. אני אמיצה כי אני מתמודדת עם פיקוד או הנהלה נוקשים ולא מתחשבים. אני אמיצה כי אני לא מוותרת גם כשהתסכול ורמת הקושי מגיעים לשיאים חדשים. 

השיעור החשוב ביותר שלמדתי כאדם בוגר הוא שאומץ זה לדעת מתי לקום וללכת. אני אמיצה כי אני מבינה שזה לא בשבילי, גם אם בעיניי רוב העולם נזכרתי מאוחר מדי. אני אמיצה כי אני לא נותנת ללחץ חברתי או לציפיות חיצוניות לסתור את התחושה האישית שלי, את זה שפשוט לא טוב לי. אני אמיצה כי אני מבינה שמגיע שלב בו לאדם מגיע יותר ממאבקים יום יומיים, משפתיים מדממות מנשיכות, מלב סדוק ופצוע.

הדוגמא הקלאסית, בעיניי, היא מקרה של מישהי (או מישהו) שמחליטים לסיים מערכת יחסים לא בריאה. היכולת לקבל את ההחלטה הקשה היא אומץ. אין דבר קל יותר מלתת הזדמנות שנייה. להגיד "הוא ישתנה. הוא הבטיח. זה יכול להיות אחרת". אומץ זה למתוח קו אדום ולהגיד - עד כאן. מגיע לי יותר. 

כמו בגין בנאומו המפורסם - "איני יכול עוד" - הדבר החשוב ביותר הוא לדבוק באמת הפנימית שלנו, גם כשהיא אומרת לנו שהגיע הזמן ללכת. מגיע לנו כל כך הרבה - הרבה יותר ממנה שאנחנו מסוגלות להבין בכלל - והויתור האמיתי הוא לבחור להישאר במקום או עם מישהו שלא מוכן או מסוגל להעניק לנו את זה.

אהיה כנה עמכן, כמו תמיד. התחרטתי על ההחלטה שלי במשך לא מעט חודשים לאחר מכן. הכאב לא נגמר ברגע שעזבתי, אלא להפך. כמו אדם פצוע, שהאדרנלין שמילא את גופו הקהה תחילה את חושיו, אך מותיר אותו המום כאשר מלוא עוצמת הכאב מכה בו - כך הייתי. ההכרה וההבנה המלאה של מה שקרה לא הכתה בי אלא זמן מה לאחר מכן, וזו כבר הייתה מסכת ייסורים משל עצמה.

אבל, וזה אבל חשוב, התחושות הקשות לא נמשכו לנצח. הן השאירו בי חותם, כמובן, אבל לא עיצבו את דמותי כפי שחששתי שייעשו. על כל אדם שפגע בי פגשתי חמישה שלא. צחקתי הרבה. למדתי לבטוח שוב. אפילו מצאתי אהבה.

אני לא אומרת שאי אפשר להיות מאושרים בלי להיות שבורים קודם לכן. אבל אני יודעת שכדי להיות מאושרים צריך להיות אמיצים. אמיצים מספיק כדי להתעקש ולא לוותר - לא על הישג זה או אחר, אלא על עצמנו. 

כפי שודאי ניחשתן, את המניפסט הזה החלטתי לחלוק עמכן לרגל יום האישה הבינלאומי אשר יחול ב-8 במרץ. זו הייתה שנה מעצבת ומטלטלת עבורי ועבור איך שאני תופסת את עצמי, את החברה ובעיקר את מעמדי כאישה. יש שיגידו שעצם זה שבשנת 2016 עדיין קיים צורך לייחד יום לנשים מעיד בעצמו על חומרת המצב. אפשרי בהחלט, אבל זה לא אומר שלא צריך לנצל את ההזדמנות הזו בשביל לעשות קצת חושבים עם עצמנו, עם המקום שאנחנו נמצאות בו כרגע ואיפה מגיע לנו להיות.

קצת על המוצרים שמופיעים בפוסט:

את השרשרת הזו של הגר סתת קיבלתי במתנה מאמא שלי (עוד דוגמא נפלאה לאישה אמיצה) קצת אחרי שהתגייסתי. אמא שלי מאוד אוהבת מעצבות ישראליות וקונה מהן כמעט בבלעדיות.

יש משהו מאוד מחזק בתזכורת הקטנה הזו שהאושר מצוי בהישג יד (גם אם זה דורש קצת אומץ בכדי להגיע לשם).

השפתון המשגע שעליי בפוסט הוא גוון 120 Irrepressible* מסדרת ה-Pure Color Envy Matte של אסתי לאודר. אתן כבר מכירות את המשמעות שיש לשפתון אדום בעיניי, וזה גוון מופלא במיוחד - אדום בריק עמוק, עשיר ולא ניתן לריסון (בדיוק כמו שמו). כל הגוונים בסדרה מתארים תכונות אופי חזקות - Desirous, Commanding, Stronger, Extrovert - וגם רובם המוחלט של הצבעים עזים, בולטים ולא מתפשרים. בדיוק כמו אישה חזקה ;)

אני חייבת להוסיף מילה על פורמולת המאט המדהימה - מזמן לא נתקלתי בשפתון מאט (שאינו נוזלי) שענה על השילוש הקדוש - גימור מאט (אמיתי!), עמידות גבוהה (הסווטץ' צולם אחרי ארוחת צהריים של שניצל ופתיתים, תאמינו או לא) ולבישה נוחה ונעימה על השפתיים. שפתון שאפשר לכבוש איתו את העולם!

איך אפשר בלי קצת גודיז מל'אוקסיטן, המותג שתמיד מצליח לשלב בין פינוק יוקרתי למודעות חברתית?

השנה, לרגל יום האישה הבינלאומי, השיקו בל'אוקסיטן ערכה מיוחדת* בשיתוף פעולה עם המאיירת Soledad Bravi. כל המוצרים שבערכה משתייכים לליין חמאת השיאה הנהדר של החברה, ולא סתם - מדובר בהצדעה מרגשת לנשות בורקינה פאסו.

הכל התחיל בשנות השמונים, כאשר מייסד ל'אוקסיטן, אוליבייה באסון, יצר שיתוף פעולה על בסיס סחר הוגן עם נשות בורקינה פאסו. הנשים אוספות את אגוזי השיאה (אשר צומחים על עצים ענקיים במערב אפריקה, המניבים פרי רק לאחר שנים רבות וארוכות) ומעניקות להם טיפול ממושך הכולל שטיפה, ייבוש, מיון, כתישה ועוד - עד לשלב הסופי של חציבת חמאת השיאה. כיום, הודות לשיתוף הפעולה הזה, למעלה מ-17,000 נשים בבורקינה פאסו מייצרות 700 טונות (!) של חמאת שיאה עבור ל'אוקיסטן ויכולות לפרנס את משפחותיהן בכבוד. 

אני חושבת שמדובר בפרוייקט מדהים ומרגש, במיוחד כאשר לוקחים בחשבון את זה שבורקינה פאסו היא אחת הכלכלות העניות ביותר בעולם. היכולת של נשות המקום להשתלב במעגל התעסוקה (ואף להיות המפרנסות העיקריות במשפחה) משמחת, נוגעת ללב ובעיקר - מעוררת תקווה. 

את הערכה תוכלו לקבל במתנה בכל קנייה מעל 100 ש"ח בחנויות הרשת או באתר החברה, החל מהיום ועד ה-8 במרץ. 

תודה רבה שקראתן, המשך יום מקסים!

*גילוי נאות: מוצרי ל'אוקסיטן ואסתי לאודר התקבלו לסקירה