האישה שהייתי רוצה להיות | L'Occitane Neroli & Orchidee

ריח של תינוקות, מרק עוף חם והבושם של אמא... לניחוחות יש השפעה מדהימה על המוח שלנו, ומסוגלים לעורר בנו זיכרונות חיים ועוצמתיים בצורה שקשה לחקות בעזרת החושים האחרים.
הקשר שבין ריחות וזיכרונות איננו חדש - חוש הריח מהווה את אחת הדרכים הקדומות והאיכותיות ביותר להעברת מידע מהסביבה אל מוחם של יצורים חיים (מדענים טוענים, אגב, שמכאן מגיעה המורכבות המרשימה לה זכה מוח היונקים במהלך האבולוציה).
אז איך זה עובד, בעצם? חיפוש קצר ברשת גילה לי שריחות הנקלטים באף עוברים תהליך של תרגום וקשירה לתאי עצב מסוימים, אשר ממוקמים באזורי האחסון במוח. כך, כאשר אנו נתקלים בריח מוכר, הקשר אל הזיכרון השמור במוח נסלל מחדש - ממש כמו בלחיצת כפתור - ואנו נזכרים בו במלוא העוצמה.



לריחות תמיד הייתה השפעה חזקה עליי. עוד מילדות, אני זוכרת את הבושם החזק שאמי נהגה לשים לכבוד אירועים חגיגיים. הוא היה כבד ומעט חריף לנחיריי הצעירים (עד היום, אגב), אבל נצרב במוחי כריח של השקעה, התרגשות, עם דמותה היפה של אמי בשמלת ערב ותכשיטי זהב.

רצה הגורל ובניגוד לאמי, מעולם לא הייתי בחורה של בשמים. גם כאשר מצאתי כמה שחיבבתי במיוחד, השתמשתי בהם לעיתים רחוקות למדי. אני אוהבת את הבשמים שלי, באמת (במיוחד אם הם נקיים ופרשיים, מהסוג שמזכיר סבון או לימון) אבל הם מעולם לא הלהיבו אותי בצורה יוצאת דופן. תמיד הסתכלתי על בשמים כתוספת נחמדה לשגרת היופי שלי, אבל לא כזו שטומנת בחובה ערך מוסף כלשהו. התזת בושם התקבעה אצלי בראש כאקט נחמד, מעין הדובדבן שבקצפת בפעמים שאני ממש רוצה להשקיע - אבל ממש לא כצעד הכרחי או אפילו שגרתי בחיי היומיום.

לפני חודש וחצי הרחתי לראשונה את Neroli & Orchidee* של ל'אוקסיטן, מסדרת La Collection de Grasse. זה היה בחנות הבוטיק המקסימה בשרונה, בעודי מוקפת במבחר הבשמים לאישה שמציעים בחברה. האריזה בגוון הפודרתי שבתה את עיניי, והבקבוק הנשי והעדין עורר בי התרגשות לא מוסברת. לעיתים נדירות אני מוצאת את עצמי מתעניינת בבשמים "נשיים" פרופר, ולרוב העסק מסתיים באכזבה מרה. קשה לי עם ריחות חזקים ומתוקים מדי, ועוד יותר קשה לי עם ריחות בנאליים וחסרי ייחוד. 

נרולי & סחלב הוא הבושם הנשי הראשון שהצליח לרגש אותי. אני לא מבינה הרבה בתווים שאינם מוסיקליים, אבל משהו בשילוב הזה של תפוז ונרולי, אפרסק וסחלב, לילי ואיריס - פשוט עבד עבורי. ניחוח רך, עדין ונשי, כזה שמלטף מצד אחד ומסקרן מצד שני. מעולם לא דמיינתי שבושם פרחוני יצליח לעורר בי תגובה שכזו, אבל ברגע שהרחתי אותו ידעתי מה הוא מזכיר לי - זה הריח של האישה שתמיד רציתי להיות.

תצחקו תצחקו, אני נשבעת שזו ההגדרה המדויקת שעברה לי בראש. אני לא חזקה בתיאור של בשמים, אבל משהו בקלילות והאלגנטיות שלו פשוט הקסים אותי. אף פעם לא הרחתי בושם כזה, ואף פעם לא חיפשתי בושם כזה. תמיד נמשכתי לאריזות הכחולות-ירקרקות מתוך ציפייה לריחות של ים, גשם, ניקיון או הדרים. תמיד חשבתי שאני לא בחורה של בושם ורדרד ונשי.

אבל זה? מעבר להיותו עמיד בטירוף (ריססתי אותו לראשונה על פרק היד והוא שרד שם לפחות יומיים, בלי הגזמה - וכן, אני מבטיחה ששטפתי ידיים...) הוא פשוט שבה אותי. אני יודעת שהמונח "האישה שהייתי רוצה להיות" אמור לזכות אותי בכאפת פלצנות, אבל בכנות - ככה אני מתארת אותו. ריח של מישהי מיוחדת, כזו שלא מתביישת להפגין את הנשיות שלה תוך כדי שמירה על קלילות, הומור ושמחת חיים. ככל שהזמן עבר הבושם "נפתח", שזה מושג שתמיד קראתי עליו אבל לא באמת חוויתי בעצמי. הריח נעשה מעט עשיר יותר וגרם לי למחשבות פילוסופיות על התפתחות, צמיחה וגדילה אישית. כאילו כמו הבושם, גם הבחורה שעונדת אותו חושפת יותר ויותר רבדים ועומק בעצמה.

אודה שבהתחלה הרגשתי קצת מצחיק לשים אותו כל בוקר. אני? נשית ועדינה? הרגשתי שקיים דיסוננס בין מי שאני באמת ובין מה שהבושם משדר. אבל באיזשהו מקום, ממש רציתי להיות הבחורה הזאת. רציתי להיות הבחורה שמריחה כמו נרולי וסחלב, כמו פודרה ופרחים לבנים ובוקר של אביב.

אם לדבר בכנות, זה קצת מפחיד "להיכנע" לנשיות שלי. מגיל צעיר העדפתי שיקראו לי חכמה מאשר יפה, ותמיד כעסתי על השיער הבהיר והעיניים הכחולות, שלא אחת גרמו לאנשים לתייג אותי כשטחית או טיפשה. עשיתי הכל כדי להוכיח אחרת - הצטיינתי בלימודים, שקעתי בספרים ונמנעתי מעיסוקים הנתפסים כ"נשיים". דפדוף במגזין נשים, למשל, היה נעשה בהחבא ומתוך תפיסה שאני עושה משהו מיותר, שלא לומר נלעג.

עם השנים למדתי שזו, איך אומר בעדינות, שטות גדולה. טיפוח והשקעה במראה החיצוני שלי לא מעידים כהוא זה על רמת האינטליגנציה והבגרות שלי. הנשים החזקות ביותר שנתקלתי בהן היו נשים שלא פחדו להיות נשים. הן ידעו לנהל ולהוביל ביד רמה, עם שפע של ביטחון עצמי ומקסימום סטייל. סיפרתי לכן קצת על עמדתי בנושא בפוסט הזה, והיא רלוונטית מתמיד.

כיום בצבא אני מוצאת את עצמי יום יום בסביבה גברית וסמי-אקדמית, בה השאיפה היא להפגין מקסימום מקצועיות ומינימום רגשנות. הבכירים מצפים ליעילות, לרצף בלתי נגמר של תוצרים ותהליכים, ועל כן משברים אישיים או דמעות של תסכול נתפסים לא אחת כהפגנת חולשה.

לכן, בין השאר, הקפדתי על איפור טבעי ומינימלי בתחילת דרכי בתפקיד. רציתי להראות למפקדים שלי שאני בחורה רצינית ומקצועית, וחששתי ממה שהשקעה יתרה בהופעתי עלולה לשדר. ככל שחלף הזמן למדתי שזה לא משנה מה אעשה - מייקאפ מינרלי או מעושן כבד, שפתיים טבעיות או קונטור דרמטי - אני זו שבוחרת מה אני רוצה להביא איתי, ואני זו שקובעת איזה יחס אני מוכנה לקבל. בין אם אני עם שפתון אדום ובין אם לא, אני חכמה. בין אם אני לבושה בבגדים צמודים ובין אם לא, אני מוכשרת. מי שלא מסוגל להבין את זה, פשוט מפספס את כל היכולות הגלומות בי.

אבל ביטחון עצמי, כפי ששמו מרמז, הוא משהו שצריך לבוא מבפנים. לא צריך לחכות שמישהו יבוא אלינו ויגיד, היי, את ממש בסדר. בסדר פלוס אפילו. פשוט צריך להחליט שזהו, הגיע הזמן להפסיק לפחד. תעריכי את עצמך. אל תסכימי לקבל פחות ממה שאת יודעת שמגיע לך. תדעי למתוח קווים אדומים ותדעי מתי לבקש עזרה. זה לא אומר שאת חלשה, זה אומרת שאת דואגת לעצמך. וכן, מותר לבכות כשצריך. ואם מישהו חושב שזה הופך אותך לנחותה... ובכן, בעיה שלו.

תמיד רציתי להיות בחורה כזו, מהסוג שמסתכלים ואומרים עליה - Damn, she owns it. אחת שעומדת מאחורי ההחלטות והאמירות שלה, מקבלת את עצמה כפי שהיא ויודעת להוציא מעצמה את המרב. אני בטוחה שאני לא היחידה שמרגישה ככה, כמובן, אבל זה תמיד עמד לנגד עיניי. אפילו כאן, בבלוג, לקח לי זמן להרגיש בנוח עם מה שאני עושה.

בסופו של יום, זה תלוי באיך שאנחנו תופסים ומציגים את עצמנו. לקחו לי שנים ללמוד להגיד "תודה רבה" ולקבל מחמאות. זה בסדר להיות יפה. זה בסדר לחשוב שאת יפה (אנחנו לא ב"ילדות רעות"...). אנשים לפעמים לא יודעים איך להתמודד עם זה שלמדתי לקבל את המראה החיצוני שלי. הם לא יודעים להכיל את זה שאני דואגת להעצים אותו. את מתאפרת? למה? את לא מרגישה בנוח עם איך שאת נראית? הם לא מבינים שאני מקבלת את השחורים על הסנטר והנמשים הדהויים. אני אוהבת את עצמות הלחיים והשפתיים הלא סימטריות. יש אנשים שמרגישים מאוימים מאנשים שאוהבים את עצמם. וזה מפחיד, באמת, כי רובנו לא מגיעים כל כך מהר לשלב הזה בו שלמים עם עצמנו, מה שהופך היתקלות באדם כזה לעימות נוראי עם חוסר הביטחון שלנו. "היא שחצנית... מלאה בעצמה... מזויפת..." אתם יודעים מה? לפעמים זה מזויף. לפעמים אני קמה בבוקר ומרגישה נורא. אבל איך אומרים - Fake it till you make it. תעמידו פנים שאתם אוהבים את עצמכם עד שבאמת תתאהבו.

בשביל מה כל החפירה הזו, אתן ודאי תוהות לעצמכן. לא תכננתי להלאות אתכן ככה, מבטיחה, אבל כן רציתי להבהיר נקודה. כשהרחתי את הבושם הזה, הוא עורר בי תגובה רגשית. הוא הזכיר לי משהו שתמיד רציתי להשיג. לקח לי זמן לשכנע את עצמי שהבושם באמת מתאים לי, כי זה כמעט הרגיש כמו להעמיד פנים. הרי אני לא בחורה כזו, אני לא מריחה ככה בדרך כלל. הבושם הריח כמו משהו שנורא רציתי, אבל לא הייתי בטוחה שהגעתי לנקודה בה השאיפה הופכת למציאות. הרגשתי, במובן מסוים, שעוד לא הרווחתי את התואר, את הזכות להריח ככה. הרי אני עדיין לא אסרטיבית מספיק, עדיין לא  בטוחה מספיק. קשה לי לעמוד על שלי כשצריך, ודווקא כשלא אני נוטה להיות עקשנית לחינם.

אבל - וזה אבל חשוב - הבנתי משהו. אני רחוקה מאוד מלהיות מושלמת, אבל האישה שאני רוצה להיות מעולם לא התיימרה להיות מושלמת. היא פשוט הייתה היא. בלי התנצלויות ובלי ספקות, בלי פחדים ובלי חששות. בדמיון שלי, גם היא טעתה לפעמים - אבל ידעה לא לתת לזה להגדיר אותה. במובן מסוים, הדבר היחיד שעמד בפניי כל הזמן, היה, כמה מפתיע... אני.

אז אולי הגיע הזמן להפסיק לרצות ולהתחיל להיות.

*גילוי נאות: הבושם נשלח לסקירה.